היום כבר קשה למצוא מוקדי תיירות מוצלחים שהקהל הישראלי עדיין לא גילה. האי הרביעי בגודלו בים התיכון ורבים סבורים שגם מהיפים בהם הוא קורסיקה, מאתרי התיירות המועדפים על תושבי אירופה. אי שאין בו תעשייה או כלכלה עצמאית חזקה ורובו המוחלט נשען על תיירות. תיירות וצרפת. האי הוא פרובינסיה של צרפת שכנראה צורכת יותר משאבים מצרפת מאשר שמספקת להם, אבל ככה הם הצרפתים, לא אוהבים לוותר על הקולוניות שלהם.
קורסיקה היא פנינה תיירותית אמיתית. לכן האי בעונת הקיץ עמוס מאוד בתיירים מכל העולם. לאירופאים זה יעד מועדף גם גם בגלל מה שיש לאי להציע וגם הקירבה שלו ליבשת וקלות ההגעה. מישראל אין טיסות ישירות לאי, אולי זו אחת הסיבות שהתיירות ישראלית פחות מגיעה לשם, הרי כולם רוצים טיסה מהירה וישירה ליעד.
דווקא חובבי ההרפתקאות הישראלים מפספסים פה יעד מעניין מאוד. האי מאוד מגוון בנופים שהוא מציע ואפשר ביום אחד להיות על פסגה משוננת מושלגת בגובה של 2710 מטר ולסיים את היום בשקיעה על חוף בתולי שהחורש הירוק מגיע כמעט עד קו המים.
קורסיקה זה האי ההררי ביותר בים התיכון עם פסגת הר מונטה צ’ינטו (monte cinto) שמתנשאת לגובה של 2710 מטר והטיפוס אליה הוא אכן מאתגר, אך הוא לא טכני ולא דורש ציוד מיוחד. כמובן שעם הרכס המרשים של מצוקי הגרניט מגיעים גם שלל פעילויות הרים וספורט אתגרי ועוד אפשר להרחיב המון על רכס ההרים של האי, אבל הרבה מאוד מבקרים גם בוחרים להעביר את החופשה שלהם ברביצה על החוף – קורסיקה ידועה בעולם בחופים המדהימים שלה ומי הטורקיז המזמינים לתוכם.
ניתן פה סקירה קצרה של כמה סיבות למה כדאי לכם לשקול את קורסיקה כיעד לחופשה עתידית ואת האטרקציות העיקריות:
GR 20
מסלולי ההליכה המכונים “GR” הם סדרה של מסלולי הליכה ארוכים שעוברים בהם מבקתה לבקתה וחלקם נמשכים אפילו שבועות. GR מסמל Grande Randonnée, “הליכה גדולה” בתרגום גס מצרפתית (או פשוט “מסלול ארוך”) זה קונספט שהגיע מצרפת וזלג לעוד כמה מדינות שכנות (כמו בלגיה וספרד) ולכל מסלול כזה יש מספר משלו (כמו תעודת זהות של המסלול, אין קשר לדרגת קושי או אורך).
הGR 20 הוא “ה” מסלול של קורסיקה וחוצה כמעט את כל האי. אין ספק שבשנים האחרונות ה GR20 הפך לשם דבר בקרב קהילת המטיילים האירופאים והמוני מטיילים פוקדים אותו מידי עונה ובזמנים העמוסים אפילו כדאי להזמין מקום מראש בבקתות (או לטייל עם אוהל על הגב למי שאוהב). המסלול חוצה את כל האזור ההרי של האי מצפון לדרום או מדרום לצפון, תלוי מה אתם מעדיפים – להתחיל בחלק הקל או בחלק הקשה).
למטייל הממוצא יקח בין 14 ל-16 ימים להשלים את כל המסלול, שנחשב לבין הקשים ביותר באירופה ורבים פוקדים אותו גם לשם האתגר הפיזי הכרוך בהליכה הממושכת שלו. אומנם המקטעים הם לא ארוכים במרחק שלהם, אבל השיפועים, העליות, הירידות, ההליכה הטכנית על בולדרי ענק ממש עד לרמה של טיפוס קל עם הידיים נותנת סיפוק ענק לאוהבי האתגר, הטבע וההליכה. החלק הצפוני של הטרק הוא גם הקשה יותר ושם גם מגיעים לפסגת ההר הגבוה ביותר בין כל האיים של הים התיכון – monte cinto בגובה של 2710 מטר, וכמובן שניתן לעשות אותו רק אחרי הפשרת השלג באזור חודש מאי – יוני.
הטרק עשיר מאוד בנופים אלפיניים, נחלים עם מי טורקיז כמעט שקופים כמו שרק הרי גרניט יכולים לספק.
לנו הישראלים חלקים של הטרק יהיו קצת מוכרים – אחרי הכל מדובר באי ים תיכוני שהאקלים בו דומה לישראל (כמובן לא באזורים האלפיינים) ובקיץ יכול להיות חם מאוד. רק תתארו לכם שאתם הולכים ומתאמצים בשיא היום ופתאום מגיעים לבריכת מים צלולים ועמוקים וזה בערך עונה לכם על כל השאיפות בחיים של אותו הרגע – לקפוץ למים הקרירים ולתת לגוף את החיות שהוא הזדקק לה כל כך. כיף חיים אמיתי.
החופים
עם כל הכבוד לרכס ההרים המרשים של האי (ויש הרבה ממנו), האי זוכה לתהילה עולמית דווקא בגלל רצועת החוף המדהימה שלו – קורסיקה היא יעד לתיירות חוף ברמה עולמית!
עם מעל לאלף קילומטר של רצועת חוף ייחודית עם מגוון ענק של חופים מוכרזים, נגישים וכאלה נסתרים מהעין ופראיים, כל חובב ים יהנה באי.
כמובן שיש חופים בעלי שם והם באמת מיוחדים ביופי שלהם כמו Palombaggia שהוא פשוט גלויה מהפנטת, והוא לא היחיד ובגלל שהוא כ”כ יפה, כנראה שלא תהיו שם לבד, אבל עם קצת מחקר ושוטטות אפשר להגיע לנקודות סמויות מהעין ולחופים בתוליים שהחורש הירוק כמעט וטובל במים הצלולים והשקטים או חופים עם בולדרי ענק מגרניט שהם פארק שעשועים מהפנט על קו המים (וגם מצטלם נהדר).
קניונינג
חובבי האקסטרים ימצאו באי שלל מסלולי קניונינג בנחלים המרשימים שיוצר רכס ההרים של האי. קניונינג זוהי פעילות של מעבר נחל, על כל המכשולים שבו, בין אם בעזרת חבל או דרכים אחרות. זה למעשה מאפשר להגיע לנקודות עניין מדהימות שלא ניתן להגיע אליהם ברגל ומוסיף אתגר ועניין למסלול (והרבה כיף ואנדרנלין)
בניגוד לפעילות הזו בישראל, בקורסיקה כל העניין הוא סביב המים הזורמים – יש המון קפיצות לבריכות מים טורקיז, מגלשות סלע טבעיות, גלישה על חבלים (בעברית זה סנפלינג).
לרוב המסלולים הגישה היא יחסית נוחה ולא דורשת הליכה מאומצת והם לא ארוכים במיוחד (סביב 4-5 שעות למסלול) ואם אין לכם הכשרה מתאימה, חובה לקחת מדריך מקומי. יש מגוון מסלולים לכל הרמות, ממשפחה עם ילדים קטנים ועד לחובבי האקסטרים המנוסים יותר. רק צריך לדעת לבחור את הקניונים היותר מוצלחים לבקר בזמן שאתם באי. האי לא מאוד גדול, ואפשר בקלות לעשות מסלול קניונינג בבוקר ולסיים אחר הצהריים בחוף הים עם כוס בירה קרה.
יש מספר מוקדים לקניונינג באי, הגדולים מתרכזים באזור bavella (שהוא מקום פשוט יפה בפני עצמו עם מסלול טיול יום מהמם), יש מספר קניונים שהם כולם במרחק נסיעה קצרה אחד מהשני, ויש בהם כאלה שממש לא כדאי לפספס.
עוד מוקד יש באזור מרכז האי סביב העיר קורטה (corte) שגם יש בה מרכז עיר היסטורי מאוד נחמד ומצודה שהיום היא מוזיאון על ההיסטוריה של האי ששווים ביקור.
הכפרים והערים
יש שם קסם. זה פשוט התיאור הכי מתאים לכפרים ההרריים של האי. ממש להגיע למקום שהזמן עצר בו, לזמן אין משמעות. אין לחץ של עיר, הכל מתנהל בעצלתיים כי הכל טוב, הכל רגוע. אין הרבה מה לעשות וזה כל היופי. כפרים קטנים יותר או פחות, תמיד המרכז של הכפר יהיה סביב הכנסייה היפה עם כמה בתי קפה, מסעדות והכי חשוב – פאבים, כי מה עוד נעשה חוץ מלהירגע ולהתבונן על הנוף היפה עם כוס בירה קרה.
כל הכפרים מאופיינים במרכז קטן, בתי אבן מגרניט מקומית וגגות רעפים אדומים. והרבה קסם שפשוט גורם לרצות להישאר בכל אחד מהכפרים בהם עוברים בהר, גם אם זה רק לכוס קפה, לספוג את האווירה ולהמשיך בדרך.
בואו נעבור רגע לחוף, שם באופן היסטורי היו הערים הגדולות ומצודות החוף של המעצמות שהחזיקו באי אחת אחרי השניה וכמובן שגם היום זה האזור היותר מפותח. הקורסיקאים הם באופן מסורתי “אנשי ההר” פעם זה היה יותר יוקרתי ונחשב לגור בהר. היום זה כבר ממש לא המצב והרוב של התושבים מעדיף לרדת מהכפרים הגבוהים אל אזור החוף איפה שיש יותר התרחשות והזדמנויות. שני הערים הגדולות – אז’אקסיו הבירה ובסטיה יש בהם עניין. בסטיה קצת סובלת מהזנחה ורואים בה בבירור את ההשפעה של המאפיה שמאוד חזקה שם. בכל זאת יש בה מצודה היסטורית תיירותית עם מסעדות ובתי קפה, נמל שוקק בתי קפה ומרכז קטן.
אז’אקסיו היא ממש פנינה, והרבה יותר מרק “עיר הולדתו של נפוליאון” – מרכז עיר מעניין עם מסעדות וחנויות יפות, אווירה של עיר חוף מהנה עם הרבה עניין ומבקרים.
כמובן אי אפשר לדבר על הערים של קורסיקה בלי להזכיר את המצודות ההיסטוריות שהתפתחו לעיירות תיירות יפות ומפונפנות כמו calvi ו- bonifacio. רובו ההיסטורי המוחלט של האי תמיד נשלט ע”י גורם חיצוני, לרוב מעצמה ימית מאחר ומדובר על אי. בין אם אלה הפיניקים שהיו ימאים מעולים או היוונים והרומאים וגם תקופה ארוכה כל מיני מעצמות שהיום הם מה שאנחנו מכירים כאיטליה (עד שהאי נמכר לצרפתים במאה ה18) והדרך לשלוט על אי מרחוק זה ע”י מצודות חוף שיש בהן חיל משמר שמתחלף ומראה נוכחות על האי. העיר בוניפאציו (bonifacio) התפתחה סביב מצודה מרשימה. אפילו שהיא תיירותית מאוד ואפילו הפכה למשכן למיליארדרים (מספיק להציץ ביאכטות שעוגנות שם) היא בהחלט שווה ביקור.
בתוך המצודה עצמה יש את העיר העתיקה שהיא פשוט מרכז היסטורי שוקק חיים, תיירים, מסעדות, בתי קפה, חנויות מזכרות ואפילו אומנים ובעלי מלאכה ואספנים שמציגים את הסחורה שלהם לתיירים הרבים שפוקדים את העיר. כמובן אי אפשר להתעלם מהמיקום המרשים שלה על מצוקי קרטון לבנים שיורדים ישר לים ויש לכם יום טיול וביקור מהנה במיוחד. אם חשקה נפשכם לפלפל מעט את יום הביקור בעיר אפשר גם לקחת סירה ולבקר באי שהוא שמורת טבע ממש בין קורסיקה וסרדיניה, שאפשר לראות במרחק לא גדול בכלל.
דגל קורסיקה
איזה דגל לא שגרתי. אם היו שואלים אתכם בלי לתת מידע מראש, לאיזו מדינה שייך הדגל הזה, כל הכבוד אם ידעתם את התשובה.
מי זה הראש השחור עם הבנדנה על הדגל? ואיך הוא קשור לקורסיקה, אי ששייך לצרפת אבל בכלל נמצא ליד איטליה?
מעניין מאוד…
כדי להבין את הדגל צריך קודם להבין את הקורסיקאים. הקורסיקאי הטיפוסי הוא אישיות. אפילו יצא להם שם לא כ”כ טוב ע”י תיירים תמימים שלא מבינים את ההסטוריה ואת העם הקורסיקאי. יש שם אנשי חוף, לרוב איפה שהפרנסה קצת יותר זמינה ויש את אנשי ההר, אנשים עם חיים שהם לרוב קשים יותר ומבודדים יותר (והרים ממש לא חסר באי הנהדר הזה) ונכון, אנשי ההר יכולים לעשות רושם לא מזמין ואפילו קצת לא סימפטי, אבל כל מה שצריך לדעת זה רק איך לגשת אליהם: תכבדו אותם, הם מאוד אוהבים את האי שלהם, תזרקו מילה טובה על האי או על האוכל המקומי וככה תקנו את הכבוד שלהם (ואולי אפילו ישתחרר להם איזה חיוך), והכי חשוב – לא לקרוא להם צרפתים!
כן כן, הקורסיקאים הם פטריוטים רציניים וממש לא של צרפת הקולניאליסטית ואפילו לא של איטליה ששלטה באי שנים ארוכות לפני והשאירה סימני תרבות רבים. הם רואים את עצמם קורסיקאים, עם בפני עצמו.
רפרוף קל על ההיסטוריה של האי מראה שהוא תמיד היה תחת שליטה של אחרים: אם לפני 3000 שנה אלה היו הפיניקים ומאז האי החליף ידיים בלי סוף, עד שקורה משהו שישנה את העם הקורסיקאי לתמיד.
ב 1725 נולד איש מאוד מפורסם בקורסיקה: בעתיד הוא יהיה מדינאי, פוליטיקאי ואיש צבא מוכשר מאוד. לא.. אתם טועים. לא מדובר על נפוליאון, (הוא אכן קורסיקאי אבל נולד כמה עשורים מאוחר יותר) ב1725 נולד פסקל פאולי (Pasquale Paoli) שהוביל את ההתנגדות המקומית כנגד הג’נובים (רפובליקה ומעצמה ימית שישבה באזור איטליה), הצליח לגרש אותם כמעט מכל האי אל מצודות חוף, וב 1755 הוא ייסד חוקה והכריז על רפובליקה עצמאית באי לראשונה בהיסטוריה.
הוא משנה את עיר הבירה לקורטה (corte) שנמצאת גבוה בהר ובוחר דגל לרפובליקה החדשה – ראש של מורי (moor), סמל שמאפיין את האיים הקרובים כבר מאות שנים לפני. יש הרבה סיפורים ומחלוקות מהיכן הגיע הסמל הזה, כנראה שממלכה בשם אורוגון מספרד של היום הביאה אותה לראשונה כשכבשו את האיים הללו וזה היה סמל הניצחון שלהם.
סוף סוף הקורסיקאים הם עם עצמאי ולא נשלטים תחת אף גורם זר. הסיפור הזה מחזיק מעט מאוד זמן – הג’נואים מבינים שכנראה הם לא יצליחו לכבוש מחדש או שלא ממש מעניין אותם האי הסורר, אז הם פשוט מוכרים בכסף את הזכות על האי לצרפתים שלא מהססים ופולשים לאי, כובשים אותו ומחסלים את החלום הקורסיקאי לעצמאות. החלום הקורסיקאי נמשך 14 שנים בלבד, אבל עוד חי וקיים בליבם של רבים מתושבי האי ויש הרבה צרות לצרפתים מהמאפייה וטרור מקומי כנגד הקולוניאליסטים.
הדגל של הרפובליקה הקורסיקאית נאסר לשימוש עם הכיבוש הצרפתי במאה ה18 ומאז היה מונף רק כמחאה – אבל כשהבנדנה מכסה את העיניים של הדמות: כמו הרגישו הקורסיקאים תחת השלטון הצרפתי.
רק בשנות השמונים של המאה ה20 חזר הדגל לשימוש כדגל מחוז קורסיקה של צרפת.
ושוב – אל תקראו לקורסיקאים צרפתים.
